נובורישים.

השבוע התפרסמו כמה כתבות מעניינות על עושר, חלוקת עושר, עבודה ולימודים. טמקא פרסמו עוד תיאור של צעיר שמתלונן על כך שקשה לקבל משרה ניהולית יום אחרי סיום לימודי תואר  ראשון בניהול, אורי כץ פרסם אלגוריה על הסכנות שבפופוליזם שהופך לסוציאליזם ולבסוף לקומוניזם, וגיא רולניק תהה מדוע יזמים בעמק הסיליקון אינם רואים מטרה אחרת לפניהם מלעשות כסף, ללא קשר להשפעה שלו על העולם.

השבוע גם ביקרתי לראשונה בעיר פיטסבורג. עיר שידועה בארה"ב כסוג של מכרה פחם של תעשיית הפלדה. או לפחות כך חשבתי.

העיר עלתה לגדולה בסוף המאה ה - 19 כמרכז תעשיית הפלדה האמריקאית, שייצרה חומרים לבניית מסילות רכבת, נשק, גשרים ובניינים. מי שמכיר את הבנייה בארה"ב, יודע שעד היום יש שימוש עצום בפלדה בבנייה. כתוצאה מכך, העיר הפכה למרכז מסחרי עשיר בארה"ב, וחלק מהיזמים שבה הפכו לעשירים במדינה.

תעשיית הפלדה דעכה בסוף שנות ה - 70 וה - 80, והעיר עמדה בפני צומת. האם תדעך לגמרי כמו ערי תעשייה אחרות בארה"ב (ראו דטרויט של היום), או תבצע מהפך. את המהפך העיר ביצעה על-ידי התמקדות בשתי תעשיות - חינוך אוניברסיטאי ובריאות. כיום העיר משגשגת בזכות שתי אוניברסיטאות - University of Pittsburgh  ו - Carnegie Mellon University, וכמה מהמרכזים הרפואיים המובילים בארה"ב.

כשמבקרים בפיטסבורג אי אפשר שלא להבחין בעושר שאופף חלקים מהעיר. יש בה כמה מוזיאונים ברמה בינלאומית, אוסף דינוזאורים (אמיתיים) מהגדולים בעולם, בית אופרה, תאטראות וכו'. לא בדיוק מה שמצפים מעיר של פועלי פלדה.

דבר שני שבולט בעיר הוא השם קרנגי. אנדרו קרנגי. פרט לאוניברסיטה שקרויה על שמו, קרוי על שמו גם המוזיאון המרכזי, הספרייה ועוד חלקים נרחבים בעיר. למי שביקר בניו-יורק, זהו אותו קרנגי על שמו קרוי אולם קרנגי הול.

לא ידעתי הרבה על אנדרו קרנגי, פרט לכך שהיה כנראה תעשיין מוביל בעבר. הדבר שהפתיע אותי הוא כמות המקומות ששמו מופיע בהם. לא נראה רק שהיה תורם נדיב, נראה שעשה משהו מעבר לכך. כשקראתי עליו בוויקיפדיה (הערך בעברית עושה לו עוול, מומלץ לקרוא באנגלית) אחד הדברים שתפסו את עיניי היה ציונו של מאמר בשם "עושר" שכתב אנדרו קרנגי בשנת 1889. במאמר ההוא החליט אדם, שבדיעבד היה השני בעושרו בהיסטוריה המודרנית של העולם (אחרי רוקפלר), לפרוס את משנתו בנוגע לאי שוויון בהכנסות, עשירים, וכיצד הם צריכים להתייחס לחברה והחברה צריכה להתייחס אליהם.

די נדהמתי. המאמר, שעוד מעט בן 125 שנה, נראה כאילו נכתב היום. מעבר לכך, חששתי קצת לפני שקראתי אותו, בגלל שלקרוא מאמרים באנגלית של סוף המאה ה - 19 זו לא חוויה נעימה במיוחד. הופתעתי לגלות מאמר שכתוב נהיר וברור, עם מעט שפה מורכבת (יחסית), ושמגיע לפואנטה די מהר.

את הטקסט של המאמר באנגלית ניתן למצוא כאן, תרגום לעברית ניתן למצוא כאן . אם אתם רוצים תמצות סביר (אבל להפסיד את הסגנון עצמו, שדי מדהים), הערך הבא יכול לעזור.

בחלקו הראשון של המאמר, אנדרו קרנגי מתאר את הבעיה של העולם המודרני כניהול וחלוקת כל העושר שנוצר על-ידי העידן התעשייתי. מצד אחד הוא מסביר, המהפכה התעשייתית והתחרות החופשית מאפשרים התקדמות מהירה של טכנולוגיה, ירידת מחירים ורמת חיים. מצד שני, אותה התחרות מאפשרת חלוקה לא שוויונית של עושר, ונוצר מצב שבו מעטים באוכלוסיה צוברים עושר עצום לעומת אחרים. במילים אחרות, אנדרו קרנגי מסביר למה זה סביר שיווצרו טייקונים. לא אכנס לנימוקים של קרנגי, שהם הגיוניים מאוד לדעתי, אבל עיקר החלק הראשון של המאמר מנסה לתת תשובה לשאלה - האם קומוניזם או קפיטליזם הן שיטות טובות, ומי מהן טובה יותר לאנושות בטווח הארוך.

צריך לזכור שהמאמר נכתב בסוף המאה ה - 19, תקופה שבה התנועה הקומוניסטית התרחבה ותפסה תאוצה, אירופה עברה מהפכות, ובאופן כללי, אי סדר כלכלי הדאיג אומות שלמות.

החלק המעניין יותר במאמר הוא לדעתי החלק השני. לכן אני ממליץ לכולם לקרוא את המאמר, וגם אם ההתחלה מעייפת ולא רלוונטית, או אם אינכם מסכימים איתם, סימכו עליי והמשיכו הלאה.

 את החלק השני פותח קרנגי בהצבת השאלה שעבורה לדעתי נכתב המאמר. קרנגי אומר (בפרפרזה), "אם אנו מסכימים שאי שוויון בהכנסות והצטברות עושר רב בידי מעטים הוא חוק טבע והוא טוב במהותו, מה עלינו לעשות עם כל הכסף שנוצר?".

קרנגי מעלה את השאלה הבאה - נניח שאדם עשיר (ובהגדרתו, עשיר הוא מי שיכונה היום טייקון) צבר מספיק כסף מעל ומעבר ליכולתו לכסות את כל צרכיו וצרכי משפחתו. מה עליו לעשות עם העודף - עם הכסף הנותר.

קרנגי מציין שלוש אפשרויות - השתיים הנפוצות הוא להוריש את הכספים ליורשיו של הטייקון, או להשאיר חלק גדול מהירושה כתרומה לחברה. קרנגי עובר לתאר בקצרה מדוע הוא חושב ששני הפתרונות האלה גרועים.

בנוגע להורשת כספים ליורשים, קרנגי טוען שזהו פתרון חרפתי, ואדם שנפטר עשיר צריך להתבייש בפני החברה. לדעת קרנגי, אדם עשיר צריך לדאוג לנוחות משפחתו, אך לא צריך להרעיף עליהם כספים שאין בהם צורך. הטיעון מבחינתו פשוט - במרבית המקרים היורשים לא עושים שימוש בכספים לקידום החברה, ולאחר מספר דורות לא נותר דבר ממורשתו של הטייקון או ממשפחתו. ההסבר, והפירוט של אחד מעשירי ההיסטוריה במקרה הזה מעניין מאוד, ואני ממליץ לקרוא אותו. באותו הקשר קרנגי גם חושב שמיסי ירושה, שנוצרו באותה תקופה כדי למסות עשירים הינם רעיון מצוין.

בנוגע להשארת הכספים לחברה, קרנגי חושב שזהו רעיון גרוע באותו המידה. קרנגי מאמין שאם החברה הייתה טובה בהקצאת הכספים הללו, או יודעת לעשות בהם שימוש, לא הייתה צריכה אותם מלכתחילה. קרנגי מאמין שאדם עשיר הגיע למצבו בעזרת כשרונו בעשיית כספים ובניהולם, ואל לו להשאיר את ניהול הכסף לאנשים שאינם מוכשרים כמוהו. הגישה הפטרנליסטית הזו מאפיינת חלקים רבים במאמר של קרנגי. מצד שני, צריך לתת קצת קרדיט לאדם שבתקופתו היה בעל עושר גדול יותר משלושת עשירי העולם ביחד כיום, לאחר שהתחיל לעבוד בגיל 13 בטוויה ללא כל השכלה פורמלית.

לסיום, קרנגי מציין את הפתרון השלישי הראוי בעיניו לניהול כספי הטייקון. קרנגי אומר שעל כל אדם שהתמזל מזלו להגיע למעמד כזה, לראות עצמו כאילו ניתנה לו האחריות לניהול "קרן נאמנות" עבור החברה האנושית, ועליו להשקיע את כל זמנו ומרצו לעשות זאת בעודו בחייו.

חשוב להבין שקרנגי אומר שתרומה אינה מספיקה, אלא שאנשים מוכשרים צריכים גם להשקיע בזמנם בניהול הכספים לטובת החברה. הוא מתאר שכמו שבתעשייה הון ללא ניהול טוב ירד לטמיון, כך יהיה גם אם אדם עשיר ישאיר את כספו לחברה ללא מתן הזמן ותשומת הלב לניהול הכספים.

קרנגי מציין בתיאורו כמה דוגמאות לפעולות של עשירים אחרים שלדעתו יועילו מאוד לחברה, ומתאר את הקולג' שנקרא היום קופר יוניון בניו-יורק, קולג' שבמשך 140 שנה (עד השנה הבאה) סיפק מלגת לימודים מלאה לכל תלמידיו, ואפשר לימודים בחינם לכל מי שהיה מוכשר מספיק.

בארה"ב של המאה ה - 19, וגם של המאה ה - 21, הדבר לא ברור מאליו. אין לימודים גבוהים בחינם, וגם לא ביטוח רפואי.

אני חושב שהתמצות שלי מבצע עוול לכתיבה של קרנגי, שהיא כתיבה של תעשיין אשר בא לשכנע את קוראיו. המאמר ההוא עשה מהפיכה בהסתכלות של המעמד העליון על תפקידם בחברה בתחילת המאה ה- 20, והוביל לגל של פילנתרופיה וקידום מטרות שכולן הועילו לחברה.

אנדרו קרנגי לא היה טלית שכולה תכלת. את מרבית כספו עשה כפי הנראה תוך ניצול מידע פנים בין חברות, העסקת פועלים קשי יום בתנאים קשים, וביצוע עסקאות שחלקן היו נחשבות היום מפוקפקות. בקיצור, לא מדובר במלאך, אלא באיש עסקים אמיתי ותחרותי שבא להרוויח ככל שיוכל. לעומת זאת, את מרבית שנותיו האחרונות בילה קרנגי במתן תרומות וניהול הפרוייקטים שבנה. הסיבה שהם קרויים על שמו אינם רק כי תרם להם כסף, הסיבה היא כי הוא יזם אותם. הוא יזם הקמת  3000 ספריות ציבוריות, אוניברסיטה אחת, מוזיאונים רבים ועוד פרוייקטים נוספים אחרים.

אני רואה לאחרונה הרבה מיקוד על חלוקת ההכנסות בישראל (ובעולם בכלל). אנשים רבים אומרים "השיטה אינה מחלקת את הכספים בצורה הוגנת או שוויונית, ולכן צריך לשנות את השיטה". מצד שני עומדים חסידי הלסה-פר, המאמינים שאל לה לחברה להתערב ולקבוע מערכת שיקולים לאדם הפרטי אם הוא מצליח.

המאמר של קרנגי לדעתי מהווה תשובה מעניינת מאוד המפשרת בין הגישות. מצד אחד, קרנגי משכנע בצורה לא רעה מדוע אי שוויון בהכנסות הוא הגיוני ורצוי מצדה של החברה. מצד שני, קרנגי מציין כי החברה גם תרוויח יותר אם תאפשר אי-שוויון זה, בתמורה לכך שבעלי ההון יבינו את מקומם בסיוע לקידום איכות החיים והקדמה האנושית.

מאוד נדיר לקרוא תעשיין, ללא השכלה פורמלית, המביע רעיונות כה נחרצים בצורה כה ברורה. בימינו אנו אני מצליח לחשוב רק על ביל גייטס אשר מיישם את החזון של אנדרו קרנגי. הלוואי ובישראל יקום יום אחד אנדרו קרנגי משלנו.

------

הערה: תודה למגיב/ה שהביא/ה בפניי את הלינק לגרסה המתורגמת של המאמר.